לא זוכר מאיפה להמשיך


היינו כמעט בכל כל הרבה מקומות. באמת. כיסינו הרבה שטחים / חוויות / שלא כתבנו עליהם. ננסה להשלים קצת...
בעמק שמאחורי הר סומרס, הר סאנדיי, עפנו ברוח מטורפת ממש!

המשכנו צפונה לקייקורה, שלא כמו כולם, לא הלכנו לחפש כלבי ים, אלא טיילנו ביער ירוק כזה גדול, נושם, נוטף, רק אנחנו והציפורים. בסופו של דבר עשינו סיבוב על החוף, מצאנו כלב ים אחד ישן והרבה תיירים. לא הצלחנו להעיר אותו...


נשארה לנו פינה אחת באי הדרומי ששמרנו לסוף -שמורת איבל טזמן והגולדן ביי. איזה מקום יפה. חיכינו למזג אויר מסביר פנים והצלחנו! שטנו במעבורת למפרץ זהוב, טיילנו ביער וטבלנו בים (איבדנו בגד ים שם, אם מישהו עובר). 

היינו אמיצים והמשכנו לאזור הגולדן ביי. למה אמיצים אתן שואלות? ובכן, היתה סופת ציקלון בשם "גיטה" שעברה באזור, הורידה כ"כ הרבה גשם שהכביש  היחיד שמוביל לאזור נשטף. ככה זה בניו-זילנד. אז הכביש פתוח רק לשעה בבוקר ושעה אחרי הצהריים. וזהו. לא ויתרנו, עמדנו בשיירה לטקאקה הנצורה ופרצנו את דרך בורמה הניו-זילנדית שלנו. הידד! היה שווה, אתן שואלות? ברור... חוף הזהב של הגולדן ביי, ים, שמיים וקומץ אנשים אמיצים כמונו שלא ויתרו. אז טיילנו ושחינו, וקייקנו וגולת הכותרת – דגנו! בחוות סלמונים ליד טאקקה. קיבלנו חכות, רשת, וקופסא לשמור את הדגים.יצאנו לדוג! בהתחלה התרגשנו, אח"כ היה מתסכל, אח"כ קנינו קצת פתיונות. זה לא עזר. עברנו מקום.. זרקנו פתיונות... נחשו מי תפסה את הדג הראשון? טליה! ומי את האחרון? נוה! ומי עוד 2? דווקא תמר...  כל פעם כמעט והתייאשנו אבל לבסוף היתה הצלחה ושמחה! מלאי חדוות ניצחון ותיאבון הבאנו את הדגים חזרה לחווה, שם פילטו לנו אותם ועישנו אותם במעשנה והגישו לנו לשולחן הפיקניק. חמאה, ובאגט הבאנו מהבית. לא סבלנו מאוד.


חזרנו מטאקקה לאזור נלסון, המשכנו במעבורת לאי הצפוני. עברנו תאונת דרכים קלה בוולינגטון, נכנסו בנו מאחור בקרוון בתוך מעגל תנועה. הסתדרנו. יש ביטוח, לא לדאוג.
פגשנו משפחה ישראלית מקסימה, משפחת יפת – האוג, שמטיילת עם 3 ילדימות משלהם, וטיילנו איתם עד לטונגרירו ולאגם טאפו. הטונגרירו זאת שמורת הרי געש, בדרום מרכז האי הצפוני ששוכן על רמה הררית גבוהה. ניצן סיפרה לכולנו את האגדה על קרב הרי הגעש הגדול, בו כמה הרים צעירים קראו תיגר על טונגרירו ולבסוף ברחו בבושת פנים אחרי ההפסד והתפזרו ברחבי האי. ברור. הטיול באזור היה ככ יפה ומיוחד בנוף חשוף ללא עצים. יש שם כל מיני שיחים אמיצים שמצליחים להתמודד עם הקור הגדול. קנה המידה לנוף, צמחים והרים הוא אחר לגמרי. תמר ממש ממש התרגשה ונהנתה. טליה הצליחה לגמור עוד זוג נעליים והעדיפה ללכת את 7 הק"מ חזור יחפה, אפשר להוציא ילדות מהקיבוץ אבל הן עדין מעדיפות להיות יחפות.




המשכנו משם כולנו יחד לאגם טאפו הגדול, למעיינות חמים להשתכשך. איזה כיף זה כל פעם מחדש. במיוחד כשיושבים בנביעה טבעית וזה בחינם. מוש.
נסענו מזרחה להיפרד מתמר בר חיים ומשפחתה, היתה לנו שמחת איחוד גדולה, נהננו לבלות ביחד והיה עצוב להיפרד, לבינתיים.
חזרנו למרכז האי, לשמורת "וואנגאנואי" להגשים חלום רטוב של נוה - לשוט על הנהר עם קיאק. יום אחד עם טליה ויום שני עם ניצן. אפשר לשוט על הוואנגאנוי חמישה ימים, אחרי היום הראשון אין יציאה מהמסלול עד היום החמישי. שטנו את היום הראשון פעמיים. החלק העליון של הנהר קצת רדוד ויש רפידים קטנים. טליה וניצן התרגשו מהרפידים הגועשים והמרטיבים ונהננו מאוד. מאוד מוזר לשוט לבד בנהר במשך שלוש שעות, בלי לראות אנשים מסביב.



 התעקשנו לרדת מהכביש המהיר ולנסוע לראגלאן, עיירת הגולשים במערב האי. גלשנו שם יומיים,  מחוץ לעיירה יש שניים שלושה חופים שונים למתחילים ולמתקדמים, הלכנו לחוף המתחילים והיו בו גלים קטנים ביום הראשון וגלים גדולים ביום השני. אנחנו משתפרות בזה ממש. יום ים טוב זה יום שנשאר אחרי שהוא נגמר. הגוף זוכר את הגלים הראש מגלגל את הטעויות וההצלחות. זה באמת תענוג צרוף.


נסענו צפונה, עברנו את אוקלנד ועכשיו אנחנו בשמורת יער הקאורי. עצי ענק שכרתו בצפון האי במהלך מאתיים השנים האחרונות. עצים שמגיעים לגיל אלף שנה, וככה הרסו יערות שלמים. בדרך לשמורה עברנו במוזיאון הקאורי, היינו בטוחות שהוא יהיה על העץ עצמו. מסתבר שכל המוזיאון מוקדש לאנשים שכרתו את העצים. מאיפה באו, תמונות, טכניקות עבודה, מוצרים שעשו מהעצים. אין מילה אחת על שימור, הכאה על חטא של הרס סביבה אקולוגית ייחודית, השמדת עצים עתיקים כל-כך. נוה ואני יצאנו די מזועזעים מהחוויה. לפחות תיקנו אותה בזמן איכות עם העצים החיים בלב היער. נשמנו עמוק.


לדוגמא עץ בן 2000 שנה, ז"ל

יש שלמות בשבועיים שלושה האחרונים. הכל בונוס, הכל נועד להשאיר זכרונות טריים שחוזרים על עצמם. עוד שייט, עוד טיול ביער עד, עוד גלישה על הגלים בים. במקביל מתחילים להרגיש את אותות החזרה לארץ. הבנות כבר עם הראש בישראל, בבית הספר, בנערן. המחשבות שלי נודדות לחדר האוכל בנערן, לעבודה שהשארתי אחרי, לכלב שאנחנו רוצים לאמץ, לסידורי טיסה , שליחת רכב וקרוון לבריסביין, סידורים אחרונים באוקלנד ויום בסיאול.
יש תחושה שאחרי שהצלחנו להחזיק משהו שלם ויציב האיזון בורח לנו והמציאות קוראת לכל אחת ואחד מאיתנו. הבנות מתרגשות וחרדות לפני החזרה לבית הספר, איך יהיה עם החברות? איך יהיה בלימודים?
נשארו שבוע וחצי עד ההמראה לסיאול וכמעט שבועיים עד הנחיתה בארץ. תמר כבר עמוק בסידורי הנסיעה והלחץ מהסיום מתחיל לעלות לפני השטח. מה נספיק ומה לא? כמה עוד נצטרך לשלם על כל מיני הנחתות לא צפויות? נוה מתחיל לאותת עם הידית של המגבים. מי שנהג הפוך מבין.
יש תחושה מהבית בנערן שכבר מאוד מחכים לחזרה שלנו, מהמשפחה. בסה"כ הספקנו הרבה מאוד, התחושה שזאת הולכת להיות תקופה מגדירה במשפחה. יהיה לפני ואחרי הטיול.

מה למדנו?
איך יודעים אם יש גאות או שפל כשיש סירות במים? העוגן נמצא בחרטום הסירה, אם הסירה פונה אל הים סימן שהזרם כלפי החוף והסירה נאחזת בעוגן כדי לא להיסחף אל החוף – גאות. אם הסירה פונה אל היבשה הזרם מתרחק מהחוף והסירה נסחפת אל הים – שפל.
למדנו לגלוש, לעבוד עם מפתח שבדי ומברג. לפתוח ולקפל קרוון, לכוון נהג לעגלה. להתכונן לנסיעה, להכין חביתה וביצה עין, לחתוך ירקות. להחליף מצעים, לנהוג בצד השני של הכביש, לשטוף כלים, לקחת כביסה מהמיבש. לעצור בכביש, במסלול ולפני כניסה לים. לקחת מגבת למקלחת, לנגן על פופיקים, להחזיר כלים מהשטיפה, לאסוף כפכפים מהמגרש משחקים. למצוא פטריות ביערות, לשחק משחקי דמיון, להכיר כמעט את כל הפוקימונים, וקלפים ולשיר שירים ולספר סיפורים. איך באות ילדות ואיך נוצרות יבשות.
מה לא למדנו?
אוהו!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זהירות נוחתים!

חברה שלי

וידוי – אני אלרגית לקיווי