שישה בכיס אחד

היינו כמעט בכל כל הרבה מקומות. באמת. כיסינו הרבה שטחים / חוויות / שלא כתבנו עליהם. ננסה להשלים קצת... בעמק שמאחורי הר סומרס, הר סאנדיי, עפנו ברוח מטורפת ממש! המשכנו צפונה לקייקורה, שלא כמו כולם, לא הלכנו לחפש כלבי ים, אלא טיילנו ביער ירוק כזה גדול, נושם, נוטף, רק אנחנו והציפורים. בסופו של דבר עשינו סיבוב על החוף, מצאנו כלב ים אחד ישן והרבה תיירים. לא הצלחנו להעיר אותו... נשארה לנו פינה אחת באי הדרומי ששמרנו לסוף -שמורת איבל טזמן והגולדן ביי. איזה מקום יפה. חיכינו למזג אויר מסביר פנים והצלחנו! שטנו במעבורת למפרץ זהוב, טיילנו ביער וטבלנו בים (איבדנו בגד ים שם, אם מישהו עובר).  היינו אמיצים והמשכנו לאזור הגולדן ביי. למה אמיצים אתן שואלות? ובכן, היתה סופת ציקלון בשם "גיטה" שעברה באזור, הורידה כ"כ הרבה גשם שהכביש   היחיד שמוביל לאזור נשטף. ככה זה בניו-זילנד. אז הכביש פתוח רק לשעה בבוקר ושעה אחרי הצהריים. וזהו. לא ויתרנו, עמדנו בשיירה לטקאקה הנצורה ופרצנו את דרך בורמה הניו-זילנדית שלנו. הידד! היה שווה, אתן שואלות? ברור... חוף הזהב של הגולדן ביי, ים, ש

לא מת על המילה "זוגיות", באה מהשכונה של המילים "קהילה", "סביבה" ו "בטעות". (זה קרה בטעות) לא חשוב לא הנושא של הפוסט. אז אחרי שכתבתי על הורות, החלטתי לכתוב על החברה שלי.  חברה שלי ואני כבר חברים מלא זמן, סדר גודל, מרץ 2004. בהתחלה ממש התלהבתי ממנה והייתה התאהבות ואהבה גדולה ודי מהר החלטנו להתחתן ומפה לשם כל מה שאני זוכר מהתקופה הזאת זה שעברתי משתי צלחות במתקן כלים, אחת שבורה, לאבא ואמא ותינוקת ומלא ציוד. והשנים עפו וילדות באו והתחילות ללכת ולדבר ולצעוק ומייסס, ואיכשהו חברה שלי ואני, אני וחברה שלי נהיינו עסוקים ועייפים וחסרי כוחות ועוד כל מיני מילים כמו "שחיקה" ו "שיגרה" ו "ריחוק". והנה אנחנו כבר חצי שנה בדרכים. שלושה חודשים באוסטרליה ועוד שלושה חודשים בניו זילנד, ובאמת הכל מאוד יפה, חופים, ונוף והרים וערים ומטיילים וגולשות ומטפסות ומלקק משתנה, ובעלי כנף וסנפיר ובעלי כיס. וילדות גדלות והתמודדויות וצחוקים ובכי, אבל הכל, הכל קטן, קטן קטן, לידה. ליד חברה שלי. כדי לא לכתוב משהו בסגנון המנוח ואני חשבתי כל השבוע