רשומות

אז איך זה לחזור?

תמונה
כולן שואלות ושואלים, איך החזרה? מה התובנות? השתחלתם לחיים? לשגרה?



אז לפני שאני חוזר לשאלות הללו חשבתי לשתף שאין יום, אין יום שאני לא נזכר במשהו מהטיול. מספר הפחים לבית בניו זילנד, האדיבות של עובדי החנויות, ההיגיון של פארק קראוונים באוסטרליה, הסטאז' ששרברב ניו זילנדי עובר לפני שהוא יכול לעבוד כעצמאי, למהבבתים באזורים כפריים יש מקפיאים גדולים בבתים? המון אנקדוטות, לא רק נופים, לא רק חוויות משפחתיות. לאן הייתי חוזר? לאן אני מתגעגע? למה למקום מסוים כן ולמקומות אחרים פחות? חזרנו מאוקלנד לפני ארבעה חודשים, אני חזרתי למשימה הקודמת שלי של עבודה במטבח הפעוטון שם מבשלים אוכל לכל ילדי נערן, לאפייה ולמחסן המזון האוכל הקיבוצי. תמר נכנסה לטפל בתינוקת חמודה שלהוריה נגמרה חופשת הלידה. הילדות חזרו לבית הספר, נטע חזר לפעוטון. נזכרתי שלאורך כל שבעת החודשים שהיינו באוסטרליה וניו זילנד, תמר היתה חולה עם דלקת גרון בשבוע השני שהיינו באוסטרליה וזהו. לא היינו חולים, בכלל. למה זה דורש אזכור מיוחד כי מאז החזרה כל מי שחזרו לבית הספר היו חולות לייט. הדבר השני שאני רוצה לציין הוא הקיץ. אנחנו בקיץ ממאי 2017, ברצף.…

לא זוכר מאיפה להמשיך

תמונה
היינו כמעט בכל כל הרבה מקומות. באמת. כיסינו הרבה שטחים / חוויות / שלא כתבנו עליהם. ננסה להשלים קצת... בעמק שמאחורי הר סומרס, הר סאנדיי, עפנו ברוח מטורפת ממש!
המשכנו צפונה לקייקורה, שלא כמו כולם, לא הלכנו לחפש כלבי ים, אלא טיילנו ביער ירוק כזה גדול, נושם, נוטף, רק אנחנו והציפורים. בסופו של דבר עשינו סיבוב על החוף, מצאנו כלב ים אחד ישן והרבה תיירים. לא הצלחנו להעיר אותו...

נשארה לנו פינה אחת באי הדרומי ששמרנו לסוף -שמורת איבל טזמן והגולדן ביי. איזה מקום יפה. חיכינו למזג אויר מסביר פנים והצלחנו! שטנו במעבורת למפרץ זהוב, טיילנו ביער וטבלנו בים (איבדנו בגד ים שם, אם מישהו עובר). 
היינו אמיצים והמשכנו לאזור הגולדן ביי. למה אמיצים אתן שואלות? ובכן, היתה סופת ציקלון בשם "גיטה" שעברה באזור, הורידה כ"כ הרבה גשם שהכבישהיחיד שמוביל לאזור נשטף. ככה זה בניו-זילנד. אז הכביש פתוח רק לשעה בבוקר ושעה אחרי הצהריים. וזהו. לא ויתרנו, עמדנו בשיירה לטקאקה הנצורה ופרצנו את דרך בורמה הניו-זילנדית שלנו. הידד! היה שווה, אתן שואלות? ברור... חוף הזהב של הגולדן ביי, ים, שמיים וקומץ אנשים אמיצים כמונו של…

חברה שלי

תמונה
לא מת על המילה "זוגיות", באה מהשכונה של המילים "קהילה", "סביבה" ו "בטעות". (זה קרה בטעות) לא חשוב לא הנושא של הפוסט. אז אחרי שכתבתי על הורות, החלטתי לכתוב על החברה שלי.  חברה שלי ואני כבר חברים מלא זמן, סדר גודל, מרץ 2004. בהתחלה ממש התלהבתי ממנה והייתה התאהבות ואהבה גדולה ודי מהר החלטנו להתחתן ומפה לשם כל מה שאני זוכר מהתקופה הזאת זה שעברתי משתי צלחות במתקן כלים, אחת שבורה, לאבא ואמא ותינוקת ומלא ציוד. והשנים עפו וילדות באו והתחילות ללכת ולדבר ולצעוק ומייסס, ואיכשהו חברה שלי ואני, אני וחברה שלי נהיינו עסוקים ועייפים וחסרי כוחות ועוד כל מיני מילים כמו "שחיקה" ו "שיגרה" ו "ריחוק". והנה אנחנו כבר חצי שנה בדרכים. שלושה חודשים באוסטרליה ועוד שלושה חודשים בניו זילנד, ובאמת הכל מאוד יפה, חופים, ונוף והרים וערים ומטיילים וגולשות ומטפסות ומלקק משתנה, ובעלי כנף וסנפיר ובעלי כיס. וילדות גדלות והתמודדויות וצחוקים ובכי, אבל הכל, הכל קטן, קטן קטן, לידה. ליד חברה שלי.
כדי לא לכתוב משהו בסגנון המנוח ואני חשבתי כל השבוע איך לספר עלי…

וידוי – אני אלרגית לקיווי

תמונה
קיווי – פרי שעיר? ציפור מוטציונית? זהות ניו-זילנדית...

מה קורה לי במפגש עם מה שיש פה? נתחיל מהאנשים. הם מאד נחמדים, באמת באמת נחמדים, בלי להתאמץ אפילו, או לייתר דיוק, מתאמצים בשבילי הרבה יותר ממה שאני מצפה. מקשיבים, לוקחים אותי עד לשירותים הקרובים ומוודאים שאני מוצאת אותם. ממש נחמדים. דיברתי עם נוה לפני כמה זמן, על ריבוי המטיילות הנשיות שמטיילות לבד או בזוג נשי. אמרתי לו, תשמע, הגברים הניו-זילנדיים פשוט לא מאיימים. לבוא לכאן מתוך הישראליות הדחוסה ומלאת החדירה לפרטיות ולמרחב אישי פשוט מהמם בעוצמתו. יש מרחב אישי ברור. אין בגברים הניו-זילנדיים טיפה של מיניות וכוחניות בשיח מולי כאישה. לא יודעת בדיוק איך הם עושים את זה, אבל גם אם היה חשוך פה בלילה, לא היה לי ממה לפחד... בילינו שבוע עם משפחה ניו-זילנדית בחוה. 
משפחה נפלאה עם 3 בנים מתבגרים. אז נכון, הם עושים בלאגן, ואוהבים לירות ולצוד כל מיני דברים וקופצים מעץ בגובה 20 מ' לנחל לא מספיק עמוק. אבל הם כאלה מקסימים, וסקרנים, משתפים ומספרים על עצמם וכל זאת בלי טיפה של ארגסיביות אמיתית. גם כשהם בתחרות של רוגבי או קריקט הם מעודדים את היריב מול מהל…

לפחות השמש שוקעת בים

תמונה
מה היה עד עכשיו? טיילנו בצפון האי הדרומי. לא שמיצינו אבל המשכנו. היה ים ואגמים ומזג אויר סביר. באמת הכל היה יחסית סבבה. בעיצוב החוויה כולנו הולכים ומקבלים צורה של נוודים. מכירים את הסופר מרקטים בלי שהיינו בהם, יודעים לאתר שירותים ציבוריים בגני משחקים או בסביבבתם. זוכרים יותר שוכחים פחות. כמה ימים בלי חיבור לחשמל ומים וכמה ימים עם. הקרוון הולך ונשחק אבל זה סיפור אחר. מאגמי נלסון המשכנו מערבה לווסט פורט, עיר הנמל הצפון מערבית של האי הדרומי. לא היינו עדיין בקרייסצ'רץ ככה שזאת העיר הראשונה שאנחנו נכנסים אליה באי הדרומי, הכל יותר קטן, פחות אנשים, פחות צפוף, הרבה מאוד רכבים של תיירים. תרמילאים, משפחות, גמלאים, ניו-זילנד יודעת להציע טיולים לכל סוגי הטיול והתיור, כולם מוצאים את מקומם ועושה רושם שגם מאוד נהנים. ינואר וקשה לדעת כמה תיירים יש, אבל רוב מי שנוסע על הכביש הוא תייר. קרוונים, אופנועים, רכבים גדולים, אוטובוסים. גם הרכבים הקטנים של תיירים. מצד שני אין תחושה של עומס יתר.
ווסטפורט – מערות קשת. אז הגענו לעיר לפארק קרוונים מסודר, הכנתי בצק ללחם ויצאנו לטיול קצר למסלול נהדר שעולה לאורך מסי…