רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2018

האי הדרומי – צפון

תמונה
מה לא שמענו על האי הדרומי? "כן, יפה פה, אבל תיסעו לאי הדרומי יותר יפה שם." "איך יפה באי הדרומי?" כל מיני כאלה. לפני שהגענו לאי הדרומי וכמו שירדנו מהמעבורת, כבר היינו בתוך פיורד שקיבל את פנינו והוביל לנמל הצפון מזרחי בפיקטון. ככה פיורד ועוד לא ירדנו לחוף. הגענו, תדלקנו, נסענו לחוף על הפיורד השכן, הכביש צר והסיבובים חדים, כולם עם בחילות, בסוף הגענו. פרקנו התמקמנו. איזה נוף, איזה יופי. בלי גלים בלי רוח, מים נעימים, מיד הורדנו את הקיאק מהרכב יצאנו לתור את הפיורד. בחוף הדי שומם היו איתנו עוד זוג מבוגר שקיבל את האחריות על תחזוקת המקום. באו לחודש, ועוד שתי תיירות שהשתזפו בעירום חלקי. ביומיים הבאים שטנו בקיאק ועבדנו על חגורת הכתפיים, כל פעם עם ילדה אחרת.טיולים של עד שלוש שעות בקיאק כשבזמן הזה שאר המשפחה לומדות או מטיילות ביבשה. אי אפשר להגיד שמיצינו את המקום אבל בכל זאת נגמר האוכל והיינו צריכים לזוז.  המשכנו לפארק של אגמי נלסון, לא לפני שהצטיידנו באוכל ועברנו במבשלת בירה של moa אז גם הצטיידנו בבירות מעולות. פארק אגמי נלסון הוא איזור עם כמה אגמים, כשהנגיש

הורות במרכז

תמונה
הולכת ומתבהרת התמונה שבסוף החוויה הזאת, ישארו פחות שמות של מקומות או נופים ויותר חוויה של משפחה.  אנחנו כבר הרבה זמן בדרך ותמר הקדישה את הזוית שלה לחווית חצי המסע. שמות המקומות בניו זילנד דומים מדי אחד לשני, טה ארוה, רוטורוה, טה אורורה, קצת הפסקנו לעקוב. מחוף המים החמים ירדנו דרומה לרוטורואה עם חניה נחמדה לצד נחל קטן. טיילנו באזור העיר גם למעיינות חמים.  משם המשכנו לשמורת יער גשם, עצים אחרים מאוסטרליה. עצי ענק. זנים ניו זילנדים של אלונים. יער חי, ירוק על כל הגוונים. אזור של ישובים של אוכלוסיה מאורית ברובה.  חוף ים באזור החוף המזרחי של האי בצפוני, פריפריה. ילדים על אופנועים וטרקטורים. ערב השנה האזרחית על החוף, זיקוקים מאולתרים של המקומיים. מאז שיצאנו, אנחנו נעים. יש קצב לטיול, חזרנו להיות בתנועה, חלפו ענני הבירוקרטיה והבלאגן של ההתחלה. פתאום רואים את המרכז. המשפחה, הילדות, ההורות. כל ילדה משחקת שח-מט בצורה אחרת, רואה אחרת את המשחק. זה עוד משהו שאני לומד עליהן, איך הן תופסות מרחב, איך הן תוקפות ומתגוננות איך ולמה הן מגיבות ומה הן רואות. איך אוכל משפיע על מצב רוח

שירי אמצע הדרך

תמונה
הדרך יפתה מאד, הדרך ארכה מאד, בואו נעצור לפיפי.... כבר חודש ++ בניו זילנד, כבר 3 שבועות שהקראוון איתנו ואנחנו שוב נודדות, כבר עברנו יותר מחצי הטיול ויש תחושה שעוד מעט מתחילות לספור זמן לסיום (כמעט 3 חודשים). יש ימים בהם התכלית שלנו לא ברורה, מה אנחנו בכלל עושים פה? יש משהו בחוויית הטיול שמוציא אותנו מההקשר של החיים היום-יומיים. לא שומעים חדשות, לא צריכים אותנו בשום מקום, אנחנו רק לעצמנו. ומה בא לנו לעשות בכלל? לפעמים קשה להוציא אותן מהאוטו לטיול קצר, למרות שבסופו של דבר הכי טוב לנו לצאת, להיות בחיק הטבע, לספור 30 גוונים של ירוק מסביב ולשיר שירים של ערוץ הכיבוד. יש ימים מלאי התרגשויות – אני חושבת שהיום שבו עלינו על ראש צוק בחמש וחצי לפנות בוקר כדי לראות את הזריחה הראשונה של היום, היה כזה. רגע מרגש שגם עבדנו בשבילו (שבוע אחר-כך עוד היו תפוסות לי הרגליים). או לחוות את חגיגות השנה החדשה מסביבנו ולהכיר את חגי העולם מחוץ לישראל... בחג המולד הבנות קיבלו שיעור על סיפור  חייו של ישו, היהודי המורד, אחר-כך הן יכלו לראות ולהבין את סצנות מריה-ישו- שלושת המלכים על הגמלים שהופיעו בכל