אז איך זה לחזור?

כולן שואלות ושואלים, איך החזרה? מה התובנות? השתחלתם לחיים?

לשגרה?

אז לפני שאני חוזר לשאלות הללו חשבתי לשתף שאין יום, אין יום שאני לא נזכר במשהו מהטיול. מספר הפחים לבית בניו זילנד, האדיבות של עובדי החנויות, ההיגיון של פארק קראוונים באוסטרליה, הסטאז' ששרברב ניו זילנדי עובר לפני שהוא יכול לעבוד כעצמאי, למה  בבתים באזורים כפריים יש מקפיאים גדולים בבתים? המון אנקדוטות, לא רק נופים, לא רק חוויות משפחתיות. לאן הייתי חוזר? לאן אני מתגעגע? למה למקום מסוים כן ולמקומות אחרים פחות?

חזרנו מאוקלנד לפני ארבעה חודשים, אני חזרתי למשימה הקודמת שלי של עבודה במטבח הפעוטון שם מבשלים אוכל לכל ילדי נערן, לאפייה ולמחסן המזון האוכל הקיבוצי. תמר נכנסה לטפל בתינוקת חמודה שלהוריה נגמרה חופשת הלידה. הילדות חזרו לבית הספר, נטע חזר לפעוטון.

נזכרתי שלאורך כל שבעת החודשים שהיינו באוסטרליה וניו זילנד, תמר היתה חולה עם דלקת גרון בשבוע השני שהיינו באוסטרליה וזהו. לא היינו חולים, בכלל. למה זה דורש אזכור מיוחד כי מאז החזרה כל מי שחזרו לבית הספר היו חולות לייט.

הדבר השני שאני רוצה לציין הוא הקיץ. אנחנו בקיץ ממאי 2017, ברצף. עם שעות יום של קיץ, עם פירות של קיץ, תירס טרי, זריחות מוקדמות שקיעות מאוחרות, בגדים קצרים, בגדי ים, סנדלים. זה לא נגמר. אני לא בטוח מה ההשפעה הישירה אבל יש השפעה.

הכל מתחבר לשם כל פרט שולי או חשוב, זה לא היה רק טיול, לא רק מסע. חיינו כנוודים מודרנים. חיינו בחו"ל, גידלנו ילדים בחינוך ביתי, כל מיני הגדרות כאלה. שאלות שבדרך כלל עונים עליהן לא.

יש בבית פרספקטיבה מסוימת. אני נמצא פה, אני תופס את המציאות ככה, ההורות שלי ככה והחיים ככה ככה. ואז זזנו, ורק מלזוז, רק מלזוז, ראינו את הדברים אחרת. את הקשר בין התארגנות הבוקר של רותם לאופן בו היא מורידה כלים מהשולחן, את זה שהיא לא עושה את זה לאט בכוונה, היא לא עושה את זה לי דווקא. איך הקשיים באים לידי ביטוי, של כל אחת ואחד. מה מרגיז, מה מרגיע? האם טוב לבנות בבית ספר? האם יש עוד דרכים ללמד אותן? זזנו, התקרבנו נהיינו דומים יותר, היה זמן להתבונן. לא היה לחץ של עבודה ובית ספר ולצאת בזמן בבוקר, שרק החוויה הזאת של להספיק את הבוקר מבאסת ומחרבשת לנו את היום. זזנו מהתפקידים הקבועים של כל אחת ואחד. פתאום היה מקום לתפקידים חדשים, ללמוד דברים חדשים.

לאן הייתי חוזר? לכל מקום שהיה בו ים. בקווינסלנד כל חוף בקווינסלנד, כל חוף שהיינו. בנרומה, בבלז ביץ', בלייק אנטרנס, בעדן. בניו זילנד בכל החופים של האי הצפוני. זה כל כך נכון לחיות ליד הים? איך באנו למדבר? גלישה זאת חוויה כל כך ממכרת, מרגיעה, מרוממת. ברגע חוזר החיוך של הילד, יש ריפוי בגלישה. זה מקום שהמפגש עם הבנות הוא כל כך דומה. ההתלהבות הסיפורים החוויה, זה אותו דבר. את זה איך משמרים?

מהצד השני גם היה טוב לחזור הביתה. חזרתי עם מרץ ורצון לעשות דברים. לחזור לבית עם משמעות ועם תוכן. יש תלישות גדולה בנוודות. היינו אורחים בכל מקום, שום דבר לא מספיק חשוב בסיטואציה כזאת חוץ משיחות על אקולוגיה. אין עירייה ובית ספר ומדינה, אורחים. היה לניצן טוב לחזור לחדר משלה, לטליה, רותם ולנטע למיטה משלהם. לחברים אמתיים עם חיים, תוכן, קשיים, ימי הולדת. לחזור לחברה.

אני מנסה להיזכר בקטעים פחות מוצלחים במסע, כמו על מה הבנות רבו בלי סוף ואני לא מצליח להיזכר, או שזה הדבר הראשון שכבר נשכח או שזה לא היה כזה נורא. מה היו הצדדים הפחות מוצלחים? הבדידות, המרחק מהחברים והמשפחה.

אני לא יודע איך מי שקוראת את הבלוג תבין את מה שאכתוב אבל, צאו, לפרק זמן יותר קצר, למקום יותר זול, צאו! זאת באמת היתה תקופת החיים המשמעותית בחיי, בחיינו. איך תמר אמרה, "בשביל מה עשיתי ילדים בשביל שמישהי אחרת תגדל אותן? אני רוצה לגדל אותן!" זאת באמת המתנה הכי טובה שנתנו לעצמנו. אין עוד חיים. עכשיו הייתי חוזר לסנשיין קוסט או לאיירלי ביץ'.

טוב די, כתבתי מספיק.