חברה שלי

לא מת על המילה "זוגיות", באה מהשכונה של המילים "קהילה", "סביבה" ו "בטעות". (זה קרה בטעות) לא חשוב לא הנושא של הפוסט. אז אחרי שכתבתי על הורות, החלטתי לכתוב על החברה שלי.  חברה שלי ואני כבר חברים מלא זמן, סדר גודל, מרץ 2004. בהתחלה ממש התלהבתי ממנה והייתה התאהבות ואהבה גדולה ודי מהר החלטנו להתחתן ומפה לשם כל מה שאני זוכר מהתקופה הזאת זה שעברתי משתי צלחות במתקן כלים, אחת שבורה, לאבא ואמא ותינוקת ומלא ציוד. והשנים עפו וילדות באו והתחילות ללכת ולדבר ולצעוק ומייסס, ואיכשהו חברה שלי ואני, אני וחברה שלי נהיינו עסוקים ועייפים וחסרי כוחות ועוד כל מיני מילים כמו "שחיקה" ו "שיגרה" ו "ריחוק".

והנה אנחנו כבר חצי שנה בדרכים. שלושה חודשים באוסטרליה ועוד שלושה חודשים בניו זילנד, ובאמת הכל מאוד יפה, חופים, ונוף והרים וערים ומטיילים וגולשות ומטפסות ומלקק משתנה, ובעלי כנף וסנפיר ובעלי כיס. וילדות גדלות והתמודדויות וצחוקים ובכי, אבל הכל, הכל קטן, קטן קטן, לידה. ליד חברה שלי.

כדי לא לכתוב משהו בסגנון המנוח ואני חשבתי כל השבוע איך לספר עליה בלי לדבר עלי, לא פשוט.

זה המסע של תמר. היוזמה שלה, הרעיון שלה, הדרייב שלה. הרצון, הבקשה, החלום שלה. הגרנדיוזי מצד אחד והפשוט מהצד השני, האמיץ והבטוח בלצאת מהבית לשבעה חודשים. עם לימודים של הבנות ובלעדיהם. הנוכחות שלה, העקשנות שלה, הקשב, הרעב, הסקרנות, הסבלנות שלה.

היא לקחה את הבירוקרטיה, חשבון בנק אוסטרלי, הרכב והקרוון על שמה, רשיון אוסטרלי, חשבון בנק ניו זילנדי. כרטיס לפארקים, מעבורת. כל הבירוקרטיה, כל ההזמנות, היא.

היא המאזניים המשפחתיים. המפשרת והמגשרת. המבקרת והעוזרת. היא עוזרת לכולנו ומדריכה איך ומה ומי ולאן.

יש איזון במשפחה, כזה שלא היה אולי אף פעם. כמעט לא מתווכחים, או שמתווכחים אבל לא איתה. היא אוספת מידע, מי רעבה ומי עייפה, מי יכולה ומי צריכה. בנסיעות משחקים או שומעים סיפורים ושירים והיא מכוונת לאן ואיפה לעצור ולכמה לזמן ועל הדרך להתקשר לבנק ולהזמין מקום ורשימת קניות. הירוק של היערות ממלא אותה והיא אוהבת לעצור בו פעם ביומיים לפחות להיכנס ליערות לנשום בהם, גם כשגשום. היא מצחיקה אותי ומדליקה והיא יכולה לעבור בעמק עמוק שנוצר ע"י קרחון כשברקע קרחון לבן, אפור כחלחל נוגע בשמיים כחולים עמוקים עם עננים אפורים לבנים והכל ענק ומרשים ומעורר פליאה ואז להסתכל על הנחל שיוצא מהקרחון עם חצץ מוכן להעמסה כיד היוצר ולהגיד לי, "תראה כמה חומר וואדי אפשר להוציא מפה, הכל יש להם" ואני מת מצחוק.

אז באמת שיש המון סיפורים על היחסים בינינו, אבל אני ממש משתדל לא להיכנס לפוסט הזה.

היא כזאת חברה טובה! היא מקשיבה ומייעצת וחושבים ביחד על כל מיני דברים. דברים שחברים עושים. שותים בירה בסוף היום ורואים סרטונים של ערוץ הכיבוד ורועי כפרי. יש לנו הומור, שקשור למסע ולילדים ולדינאמיקה משפחתית. וכזה כיף איתה, וכבר מזמן קלטתי את זה רק שחיכיתי לזמן הנכון במסע לכתוב את הפוסט הזה. ובאמת יש לי מזל שהיא היא החברה שלי.

ואם אני שוכח את זה תתנו לי כאפה.