אפילו לא חצי טיול.

ילדים בוקר טוב, היום עוברים מדינה.

אחרי שגמרנו את עניין הרכב והקרוון, הנה הגיע היום בו נגמרה לנו הויזה באוסטרליה והיינו צריכים לעבור. כאמור בגלל שקודם קנינו כרטיסים ורק אח"כ קיבלנו את הויזות יצא שהכירטוס המוקדם קבע דברים שבדיעבד אולי היינו שמחים לשנות. קנינו כרטיסי טיסה לאוסטרליה וחזרה מניו זילנד. רצינו להיות עוד חודש באוסטרליה. לא ידענו שצריך ויזת תייר לניו זילנד אם באים ליותר משלושה חודשים. אבל על זה כבר כתבנו והרחבנו, הסיבה שזה חזר להיות רלוונטי לסיפור המעבר היא שהגענו לשדה התעופה עם כרטיס חזור שהוא מעבר לתקופת השהות המותרת בניו-זילנד. אבל שוב אני קופץ קדימה.

שלחנו, ארזנו, התארגנו, אכלנו, שתינו והתלבשנו ואז אמא תמר אמרה: "אין לי איך להעביר את התחפושות בלי שהן יצאו שמעטא. אתן יודעות מה? אולי תלבשו את התחפושות לטיסה?" לא עלו התנגדויות, לא מרותם, לא מניצן, לא מטליה ולא ממני. זה פתאום נראה כל כך הגיוני. ילדות בתחפושת בשדה תעופה ילכו לאיבוד פחות מילדות שלא בתחפושת. לפתע היתה התלהבות מצד כולנו. ככה יצאנו לשדה התעופה כשהילדות מחופשות.

אחרי הגעתנו לשדה עם שלל תיקי הענק הלא נוחים שלנו התגלגלנו לעמדת הצ'ק אין. רוב נוסעי הטיסה עוברים את השלבים הללו באוטומציה פשוטה ומהירה כולל הכנסת המזוודות לבטן המטוס, אבל לא משפחה גדולה ומורכבת כמונו, לא נפספס ההזדמנות להתעכבות. כאמור הגענו רק  עם כרטיס הלוך לניו זילנד, טיסת היציאה מניו זילנד כורטסה ע"י חברה אחרת. אבל הדיילות היו כל כך נחמדות והן הסתכלו על הבנות המחופשות וישר היו בעדנו. בזמן שתמר היתה עסוקה בלסדר מחדש את משקל התיקים כך שכולם לא יחרגו מהמשקל המותר, וכולם ישקלו פחות או יותר אותו דבר ולא מעל 23 ק"ג אני דיברתי עם נציגת מחלקת ההגירה בני זילנד.

- למה אתם באים?

- לטייל, לראות את ארצכם הנהדרת.

- למה לארבעה חודשים?

- (אנא עארף) אנחנו עם ילדים חשבנו שזה יקח לנו יותר זמן. היינו עכשיו שלושה חודשים באוסטרליה.

- מה תעשו אם לא תקבלו ויזה לחודש נוסף?

- נחזור לארץ.

- אין לכם הזמנות?

- לא.

- טוב תן לי את דיילת הקרקע.

לאחר כמה דקות שוב שוחחנו.

- מה אתה עושה בישראל? 

- עבדתי בהשקייה, לא משהו שאתם צריכים כאן.

- איפה אתה גר?

- בנערן,( איך אני מתרגם קיבוץ קבוצות עכשיו? איך אומרים קבוצות הבחירה והמחנות העולים באנגלית?) זה קיבוץ. (הנה בדמיוני עולה דמותו של קרמבו במבצע סבתא מסביר לקריסטין באנגלית עילגת.) 

- מה זה קיבוץ?

- הא נו, רגע. כן. אמצעי הייצור משותפים וגם הצריכה משותפת. הרכבים לא פרטיים אלא משותפים. ( בדמיוני אני רואה את נציגת מחלקת ההגירה שואלת את חברותיה למשרד, תבדקו לי רגע קיבוץ נערן)

- אז אתה לא מקבל משכורת?

- נכון! 

- ואתה לא הבעלים ולא שכיר במקום שאתה עובד בו.

- נכון אני שותף! (מה את קוראת אינעל דינק)

- ואיך זה הסתדר לקחת את הילדים לכל כך הרבה זמן?

- אשתי מורה יש לה תואר שני בחינוך והיא למדה מחשבה יהודית, פילוסופיה יהודית, נו הגות יהודית. אנחנו לא באים להשתקע בניו זילנד נשבע.

- ואיפה אתם הולכים לטייל?

- *מסמן לתמר בידיים, את הספר!* אה במילפורד ובאגם הזה נו איך קוראים לו, ( למה הכתב כל כך קטן?) וואנאקה ובאי הצפוני, במפרץ של האיים וגם בערים שלכם הנה יש פה שמות של כל מיני ערים. (הם בטח מסתכלים עליי דרך המצלמות של שדה התעופה ונקרעים מצחוק.)

-

-

- הלו?

- כן, בסדר אתם יכולים לעלות לטיסה.

- תודה, נשמה!

עברנו את הצ'ק אין שלקח קרוב לשעה, אח"כ רצנו לחפש מקום לאכול, כי לקחנו טיסה בלי אוכל ויש לוז צפוף וצריך לאכול עכשיו כדי שנוכל לאכול אח"כ. מי צריכה לשירותים? 2 -3 בנות הולכות עם תמר לשירותים. בינתיים נטע טליה ואני פותחים שולחן, מוציאים פירות וסנדוויצ'ים שהוכנו מבעוד מועד. כשהבנות חוזרות טליה נזכרת שגם היא צריכה לשירותים אני מלווה אותה ורואה איך טליה מחופשת לריי ממלחמת הכוכבים בתוספת של גלימת קוסמים כחולה, מסובבת את ראשי יושבות ויושבי בתי הקפה.

עם נטע הסיבוב כבר היה יותר הרפתקני, נטע אוהב לרוץ וללכת לאיבוד, הוא אוהב שרודפים אחריו. עכשיו זה דבר ידוע ומוכר ובאיזה מקום אני הכנתי את עצמי לתסריט שהוא אכן יאבד ונעביר בין עשר דקות וחצי שעה בחיפושים אחריו. אז אחרי הפעם הראשונה שהוא לא הלך לאיבוד הוא ביקש שוב לשירותים והפעם הוא רץ מהר יותר למקומות כמו  שערי המתנה ריקים. צלחנו את זה הצלחנו לא לאבד אף ילדה וילד ועלינו לטיסה. במטוס גילינו שכן מקבלים אוכל! אז היינו צריכים לגמור גם את האוכל שהבאנו וגם את האוכל שקיבלנו במטוס ואסור להכניס אוכל לניו זילנד! מהר ילדות איכלו את הבננות והבוטנים!

הטיסה חלפה מהר ואחרי שלוש וחצי שעות נחתנו באוקלנד.

את מה שלא הצליח נטע לעשות לפני הטיסה הוא הצליח לעשות אחרי הנחיתה. הגענו לאוקלנד וחיכינו בתור הנכנסים למדינה בעמדות הדרכונים ונטע חתך מהתור הצפוף ונעלם. אחרי עשר שניות תמר אמרה, "זה לא לעניין, זה לא מקום טוב שהוא ילך בו לאיבוד." "למה" תהיתי ולאחר דין ודברים קצר הוחלט לשחרר בעקבותיו את טליה בתפקיד הציידת. (עדיין מחופשת לריי ממלחמת הכוכבים עם גלימה כחולה), אחרי חמש שניות נשמעו צעקות בשדה התעופה. אמרתי לעצמי, פאק שיישאר כאן או יותר טוב שיחזירו אותו למלבורן, כבר התכתבתי עם עדי רוזן היא תבוא לאסוף אותו מהשדה. יצאתי מהתור וראיתי את טליה עומדת עם דמעות בעיניים, לידה איש ביטחון, מולם שערי מעבר מפלסטיק שקות ואי שם במרחק, ילד בלונדי רץ ומשיג את הגבול לניו זילנד. איש הביטחון הביט בי בעיניים מתחננות שאומרות תעשה משהו, או, פייר לא מתאים אחי הבלאגן הזה. קראתי לנטע ולהפתעתי הוא אשכרה הסתובב. הוא ממש עצר והסתובב וחזר אלינו.פתחו עבורו את שער הפלסטיק השקוף והוא חזר אלינו. נתתי לו יד ולא שחררתי עד שעברנו את עמדת בידוק הדרכונים.
קיצר, קטעים.