הזמן דוחק והקילמטראז' נוקף חופשי
מתישהו, בהכנות לנסיעה תכננו נסיעה לחצי שנה
באוסטרליה ועוד חודשיים בניו זילנד, לאחר מחשבות ותכנונים מחודשים כבר דיברנו על
חמישה חודשים מול שלושה חודשים. לבסוף נקבע תכנון מתוכנן בהחלט של 4 חודשים
באוסטרילה ושלושה חודשים בניו זילנד. קנינו כרטיסי טיסה הלוך, נקבע מועד גם לחזרה.
ואז הוצאנו ויזות לאוסטרליה, שלמי שלא מכירה מדובר בתהליך בירוקרטי של מילוי פרטים
אישיים על כ 20 דפי טופס של ממשלת אוסטרליה. ואיך שהוא לא שכחנו לחתום במקומות
הנכונים ורשמנו את שמותינו ושמות הבנות בלי טעויות כתיב ואז הגיעה תשובה. 3
חודשים.
-
חשבנו על ויזה
לחצי שנה
- 3
-
תכננו לטייל 5
- 3
-
צמצמנו לארבעה.
- 3
- 3.
ככה בפועל נראית
תוכנית רצינו, תכננו מול זה מה שקיבלתם בניקוי זה מה שהספקתם. אז מתישהו הבנו
שצריך להגיע למלבורן לראות את המשפחה, של תמר ושלי, למכור רכב וקרוון להגיד שבת
שלום וללכת. לא סתם ללכת, ניו זילנד, רגע, לא נגמר.
אז אילוץ הזמן
הזה גורם לכך שאנחנו הקדמנו את ההסתובבות דרומה לא איפה ולא מתי שרצינו. וחשבנו
שנתפוס קיץ ונתקדם איתו מצפון לדרום. בפועל מסידני מערבה ודרומה כבר גשום וקריר
והכל פורח כי אביב אמיתי, אבל אנחנו רצינו קיץ. נו, כן בדיוק, זה כבר הכל היה
ושאלה היו הצרות שלנו.
אז היינו בסידני
ומשם נסענו לשלושה ימים לשמורת ההרים הכחולים, שקיבלו את שמם מהגוון הכחלחל שעולה
מיערות האקליפטוס.
אזור זה נמצא קרוב לסידני והוא אולי השמורה המטוילת ביותר ב NSW. יש במרכז האזור כמה עיירות קטנות הקרויות על שם
האנשים הראשונים שחצו את ההרים ממזרח למערב. אז התמקמנו בקטומבה, עיירה נהדרת עם
שש או שבע חנויות לציוד טיולים, עברתי על כל החנויות, יצאו גופיות מצמר מרינו,
נעים.
קטומבה יושבת על
נחל קטן שנשפך במצוק ליד אזור שנקרא שלוש האחיות.
ניצן, טליה, רותם ואני יצאנו
למסלול טיול. הבנות כבר מטיילות בלי להתלונן, בלי לשאול שאלות. יוצאים לטיול?
יאללה! מכינות סנדויצ'ים, פירות. בתחילת הדרך יש חלוקה לדמויות, סיפור מסגרת
ומתחילות במשחקי דמיון. ואנחנו בתוך היער אקליפטוס והן עכשיו בעיצומו של סיפור שבו
ניצן ורותם כלאו את טליה בצינוק והיא על סף דמעות ולא יכולה לצאת. מדי פעם הן
מעדכנות אותי שזה לא באמת ורק משחק. בכל אופן, זה אחד הדברים שנהנתי ממנו. להבין
שבשביל הבנות טיול זה משהו שעושים. לא צריך הכנות נפשיות. ושהטיול עצמו הוא מגרש
משחקים שמהווה גירוי מיידי למשחק הדמיון שמשוחק באותו רגע.
נטע ואמא הלכו
גם הם לטייל, יורדים ומטפסים בעזרת חיזוקי אוכמניות עסיסיות, נטע קצת נעלב שיש
סלעים לשלושת האחיות אבל לו אין אף סלע, אז מיד הוא מצא סלע קטן יותר והודיע שזה
הוא, והוא קרוב לאמא (ההר הגדול).
 |
| שלושת האחיות מאחורינו... |
באמת יפה שם נורא ואפילו טיול קצרצר היה נהדר. אחרי
הצהריים אני (תמר) הרגשתי שלא מיציתי עדיין את חוויית ההרים ולא התעייפתי בכלל, אז
רותם ואני ירדנו לטיול בנחל ליד הקמפינג, ציירנו מפל אפלולי בעומק היער וגילינו
אוצרות של נוף. היה באמת מרגש ויפיפה.
בלילה הקור הגיע
וירד ל 4 מעלות. זה היה הלילה הקר ביותר שהיינו בו באוסטרליה וכמעט אף אחת לא
ישנה. ניצלנו את הבוקר ללימודים והשלמות שינה.
בצהריים נסענו
למסלול ב Blackheath
שוב צוקים ביער עצום.
משם המשכנו לטיול בדרך עפר עם הג'יפ לאחד
ההרים. ראינו את סידני מרחוק! בלילה עשינו ערב סיפורי אימה, שבסיומו אכלנו קצת
שוקולדים וממתקים. היה ליל כל הקדושים והבנות נורא רצו.
את היום האחרון
שם התחלנו עם טיול למפלי וונוורט'. חלק מהמסלול עובר בחתך בתוך המצוק, הולכים ממש
מתחת למצוקי סלע ענקיים ומול נופים עוצרי נשימה. ההצלחה הגדולה היתה שגם נטע הצליח
לטייל איתנו את כל המסלול למרות שקשה לו הליכה ארוכה וגם קצב ההליכה שלו לא תואם
את קצב ההליכה שלנו. אז הצלחנו והוא הלך והיה כיף.
אחרי הטיול
חזרנו לסידני ונפגשנו שוב עם יסמין ורועי בטיילת בבונדאי בתערוכת פסלים לאורך
החוף. אי אפשר להיות בסידני בלי ללכת לחוף בונדאי!
את היומיים
הבאים העברנו עם לירון ויניר מנערן שנמצאים בשליחות תנועת הבונים דרור, הצטרפנו
לקבלת שבת של בוגרי התנועה בקן בבונדאי. למחרת טיילנו איתם בגן בעיר, השכרנו
אופניים וטיילנו בגשם. נפרדנו מהם והמשכנו למפגש עם גילי ואורן שגרים בעיר. טיילנו
באוניברסיטה של סידני, בה גילי מלמדת ואורן האכיל אותנו מטעמים.
שוב היה כיף
להיות עם חברים ותחושה של בית.
עוזבים את סידני דרומה, נוסעים לנארומה, עיר חוף
קטנה בים טזמן. יורד גשם, התחיל כבר בסידני אבל הוא לא מפסיק. העברנו יום בספרייה
של נרומה, ניסינו ללמוד חשבון ואנגלית. ליד נרומה יש אי ובו קהילות של אריות ים
וכלבי ים וגם מושבת פינגווינים. לא היו שיוטים לאי בגלל הסערה שלא פסקה. חוויית
הגשם בקראוון היא לא פשוטה, הכל היה קר ורטוב, צפוף ולח. הספריה נתנה לנו קצת מקלט
והמזגן חימם אותנו, וראינו מלא סרטים עד שנגמר הגשם... כנראה שככה זה. בכל זאת
הזדהות עם החורף בארץ קצת.
 |
| ככה זה ביום גשם, נטע מתחיל לצלם לבד את עצמו ואת הקראוון |
גם ביום האחרון
לשהות שם כשהשמים התבהרו לא יצאו שיוטים. אבל טילנו בעיר לאורך המים ופתאום נתקלנו
באריה ים! התרגשנו מאוד וצילמנו והבנות דיברו איתו.
משם נסענו לEden שהיא העיר הדרומית שלNSW , הצטלמנו על הספה הכי צבעונית בעולם והמשכנו
בדרך...
והנה עברנו לויקטוריה!
עצרנו ללילה ליד
האגמים הגדולים של ויקטוריה והמשכנו למחרת לשמורת "וילסון פרומנטרי"
שנמצאת בחצי אי כשעתיים ממלבורן. חצי אי שלם שהוא שמורה, ולא אחד קטן, אחד ממש
גדול. ככה זה באוסטרליה... האטרקציה הגדולה בשמורה היא נוכחות של וומבטים שאותם לא
ראינו בטבע עדיין. היה ממש כיף ומרגש לראות אותם ונראה שהנוכחות שלנו לא מפריעה
להם בכלל או להיפך, הם נהנים ממנה לא מעט. ההתנהגות הכי "humen friendly"
שפגשתי מיונקי בר עד כה.
גם כאן, הצלחנו לטייל מסלול שלם עם נטע שאמנם עבר לאט
מאוד אבל הוגדר כהצלחה גדולה.
זהו להפעם הנה אנחנו במלבורן.
בינתיים פירסמנו
מודעות למכירת הרכב והקרוון, אין עדיין קונים אבל נחכה ונראה איך הולך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה