שכחה, אבדן ודרך.

קשה לי להביא את עצמי לכתוב את הפוסטים בקצב שאני רוצה לכתוב אותם. ברוב הפארקים אין wifi זמין מה שמקשה על מלאכת עריכת הפוסט, שילוב תמונות ושליחתו,בבקרים למשל, מהרגע שכולם ערות וערים, רעבות ורעב צריך להצליח שכולם יאכלו בדיוק מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים. עם יוגורט או חלב, עם צימוקים או דייסה עם צימוקים, סילאן וקינמון ושאני אערבב. 

בערבים, ארוחות הערב מסתיימות ואז קצת מסדרים ומנקים כלים ואת הקראוון, בירה, סיגריה ולישון. הימים שבהם אנחנו נוסעים נסיעות ארוכות התקצרו אם כי עדיין יש כאלה והם פחות נוראיים מבעבר. בימים בהם אנחנו חונים בפארק קראוונים על החוף או בתוך הארץ, יותר קל לתכנן את היום אך עדיין קשיים אחרים מונעים ממני לכתוב יותר. החודשיים האחרונים מלאי חוויות אנחנו כבר בתוך חוויה של משך ולא של חופשה, אם זאת פוסט זה יעסוק קצת באתגרי הדרך וחווית הנוודות.

אנחנו אורחים לרגע, בכל מקום למספר ימים מועט. אין קשרים עם שכנים, אין יחסי חוץ. לי הדבר בולט בעיקר בגלל קשיי הבנות ונטע לתקשר עם הסביבה. חשבתי שיצליחו לדבר עד עכשיו קצת יותר אנגלית, אבל המשפטים שהן מצליחות להגיד הן "excuse me, can I pet your dog?" שהן הצליחו לשנן. 

כל מערכות היחסים מאוד רגעיות וראשוניות. הנוף מרגש אבל אין איזה רושם על החברה הכללית בה אנו נמצאים. מה ההבדל בין עיר חוף אחת לשכנתה? בין עיר גדולה לעיירה קטנה? בין מבוגרים לצעירים, בין צווארון כחול לצווארון לבן? חסרה שכבת היסטוריה, עומק, קונטקסט. סיפור גדול, איך הדברים מתחברים או לא מתחברים? מה כיוון הדברים. ארעיות מוחלטת. היי וביי. מצד שני אני מרגיש מאוד את טביעות האצבע של תמר ושלי על הילדים, אופי, הומור, דיבור, חשיבה. יש גם יותר זמן לראות ולהבין את זה. הסיפור מתחיל ונגמר בנו, במשפחה. כל השאר מרגיש כמו תפאורה מאוד, מאוד גדולה.

 הפגישה עם יסמין ורועי בביירון ביי כל כך ריגשה את הילדים. לשמוע עברית, לדבר עם זרים, לחלוק איתם את חוויות המסע עד עכשיו. 

מצד שני הארעיות שבטיול מצמצמת את הדברים החשובים לסדר, התנהגות נאותה ושמירה על הציוד שלנו כאילו הוא כל עולמנו. הילדים וגם אנחנו מאבדים רכוש, בין אם הוא קטן ופעוט כמו בקבוק מים ובין אם מצלמה יקרה. חווית האורחות מדגישה מאוד שהכלל הוא לא שלנו, ואל לנו לגעת בו ומולו הציוד האישי הוא כמעט קדוש. כל מפתח שנאבד מחפשים אחריו יומיים ואז יושבים עליו שבעה. שבוע  שעבר אבד לי המפתח הנוסף לדלת הקרוון, המפתח המקורי נשאר כמובן נעול בתוך הקרוון כדי שלא ילך לאיבוד. ההלקאה העצמית, התסכול והייאוש אפפוני ולא ידעתי את נפשי. לא ידעתי אם נצטרך לפרוץ את דלת הקרוון או לקרוע את אחת מהרשתות שמכסה את החלונות של מיטותינו. עברנו בין האתרים השונים שביקרנו בהם וחיפשנו אחר המפתח אך לשווא. לבסוף חזרנו אל הקרוון ובהברקה של רגע נזכרתי שהתא בו אנו מאחסנים ציוד בחלק התחתון של הקרוון נפתח גם מבפנים. רוקנתי את התא, הכנסתי יד, הרמתי את הפתח מבפנים ונתתי לטליה להיכנס ולפתוח את הקרוון מבפנים. אנחת רווחה גדולה על כך ששכחנו לנעול את כל הפתחים של הקרוון.

שכחה

שוכחים לקחת מפתח כשנוסעים בתחבורה ציבורית, שוכחים להביא מים, אוכל, לקנות דברים חיוניים כמו כוסות חד פעמיות לקפה שחור, קפה שחור. נורא משתדלים, כל שכחה עיכוב. הכי נורא לשכוח לקחת את נטע לפיפי לפני שהוא נרדם.

דרך

הנה אנחנו כבר בסידני, פגשנו את יניר ולירון מנערן. יניר שליח בתנועת "הבונים דרור" מפגש מאוד משמח. טיילנו בעיר, בסוף לירון ויניר לקחו את הילדים אליהם לישון ותמר ואני הצלחנו לצאת לבילוי מבוגרים להופעת בלוז במסעדה אסיאתית בצפון העיר, היה מעולה. בילינו גם עם גילי ואורן והילדים שלהם, כיף לפגוש חברים פה, וכיף לראות את הילדות ונטע מתרגשים ממפגש עם ילדים דוברי עברית.

נחזור לסוף הפוסט הקודם. מוודי הד המשכנו לחוף הבא דרומית בניו סאווס' וויילס, נעצרנו בMoonee beach  נחל שנשפך לים בתוך מפרץ קטן. כשהגאות עולה שפך הנחל מתמלא במי ים ואפשר לרחוץ בו במים שקטים ורגועים.

משם נסענו לקופס הארבור והמשכנו לעיירה קטנה בשם דוריגו. יער גשם גבוה וצפוף מלא בעלי חיים, מפלים ומים. טיילנו במפלים והתארחנו בעיירה היפה. שם גם אבד לי המפתח. תמר והבנות טיילו מסלול מאתגר בתוך היער של ששה קילומטרים ונטע ואני עשינו קניות וסידורים. 

עם ניצן במפלי הסכנה danger falls

אזור פנים הארץ מצליח להפתיע אותי לטובה כל פעם מחדש. בעוד החופים הם חופים, מפרץ וחול וים. פנים הארץ משתנה ללא הרף. הרים, יערות שטחי מרעה כבירים, מפלים גבוהים, ארץ שנפרשת לאין סוף. מכמות שטחי המרעה לבקר, והחקלאות שלא מתבססת על השקייה וכח אדם רב וזול אני מתרשם שבעיית החקלאות האינטנסיבית היא אחד האתגרים העומדים בפני החקלאות העולמית. פחות ופחות חקלאים. רובם לא צעירים. אין מפעלי אגירה מספיקים למים לפיתוח אזורי חקלאות של פירות וירקות ובעיקר חסרים עובדים שיקטפו ויטפלו בגידולי שדה, מטעים וחממות. 

מדוריגו המשכנו ועברנו בעוד שני מפלים יפים והגענו לעיר Armidale ואחר כך הגענו לעיירה קטנטונת בה העברנו את הלילה. משום מה, מאז הגולד קוסט ליווה אותנו גשם לכל אורך הטיול במטחים כבדים. אחד הצירים של הפרגולה שהיה מחובר לקרוון התעקם ברוח הלילה והיה זקוק לתיקון דחוף.יצרנו קשר עם סוכניות למכירת קראוונים בNewcastle  כדי לקבוע תאריך לתיקון הקרוון אך התבשרנו שהמקומות הפנויים הם ששה שבועות קדימה. המשכנו מזרחה לחוף שנקרא seal rock לא ראינו כלבי ים אבל ראינו לוייתנים לרוב ודולפינים. 

seal rock beach - באמת אחד מהמם

הבנות צופות בלווייתנים

רואים את הלבן הקטן באמצע התמונה - לפני רגע היה שם לווייתן שקפץ מהמים. באמת!

כשהדולפינים ממש נכנסו למפרץ הקטן בו שוכן פארק הקראוונים, עליתי מהר על בגד ים, תפסתי את הגלשן ורצתי לים. חתרתי מהר ככל שיכלתי פנימה ואין דולפינים. גם החוף טיפה רחוק, עברתי את קו הגלים ואני לבד בים. שקט. חווית מים שפעם כל כך הייתי מיודד איתה וקרוב אליה משנים של שחיה, צלילה, שנירקול, וראפטינג. מים קרים, קרים מאוד גועשים או רגועים תמיד מצאו אותי שמח ופתוח לקראתם. כשישבתי על הגלשן מחכה לדולפינים שיחזרו, בגשם, ברעמים וברקים מסביב, חזרה אליי התחושה הישנה שהנה אני במים והכל בסדר. לא תנין, לא כריש, לא מדוזה ארסית. לא גל גדול ולא זרם סוחף יקחו אותי. שמעתי אותם, את הדולפינים, מצייצים מרחוק וראיתי אותם ממרחק של כמאה חמישים מטר ממני. כל כך רציתי שיתקרבו יותר. לא התקרבו, אבל היה לי שמח. תהיתי אם הם יודעים, שומעים, מרגישים שיש מישהו לבד בחוף איתם במים. תפסתי כמה גלים וחזרתי פנימה לים. לא ראיתי אותם. זה לא טוב להיות לבד בים. חוויות הראפטינג כבר הוכיחו לי שאף אחד לא שחיין מספיק גדול כדי להילחם בזרמים חזקים. מה גם שכשאתה אורח צריך להיות יותר צנוע. תשחה איפה שאחרים שוחים, לא לבד, אף פעם לא לבד. אבל השקט של הים מאחורי הגלים השאיר אותי עוד זמן, בסוף אמרתי לעצמי די, צא, אל תשחק את המשחק הזה. 

למחרת חברנו לשיעור גלישה מקומי, ורותם וניצן הצטרפו אליי וגלשו כמו אלופות. רותם הכריזה שהיא עם הגלים הקטנים גמרה, שנלך לגדולים היא כבר לא מפחדת מכניסה לים. ניצן הצליחה לתפוס גם גלים בכשרון רב. נראה שהן נהנות ואוהבות לגלוש. לצערי טליה בתהליך של ריחוק מתמשך מהים. פחות מושך אותה, היא פחות נהנית בו. אין לחץ.

ביציאה מ Seal head עצרנו בסוכנות JAYCCO בעיר Newcastle ביקשנו במחלקת תיקונים אולי בכל זאת הם יכולים להתפנות לתקן את הקרוון. הם נענו ברצון, מה שהפתיעה לטובה לעומת המידע המוקדם שהיה לנו. בחור סרבי בשם אלכס החליף תוך עשר דקות את המפרק השבור ושתי בוכנות עייפות שפותחות את אחד מצהריי השינה. איזה פוקס! איזו הקלה. שוב ההמחשה של השבריריות החולפת הזאת, של דברים קטנים שמכבידים וצובעים את חווית הטיול נפתרים בקלות וברגע אחד.

נסענו לסידני.

סך הכל האנשים שאנו פוגשים בדרך מאוד נדיבים ועוזרים, בין אם הם אוסטרלים, בין אם זה יסמין ורועי בביירון ביי, אלכס בניוקאסל ולירון ויניר , גילי ואורן בסידני. עזרה מחברים וזרים בפתרון בעיות, בחברה, ובשיחה הם הדברים שמאפשרים למסע שלנו להמשיך באווירה כל כך חיובית.

אז תודה לכולכם.