זהירות נוחתים!

מה שהייתה ילדות בשטח

היציאה לחיק הטבע חידדה כמה הבדלים בין הילדות שלנו לילדות של ילדינו ובין עולם המבוגרים לעולם הילדים.

מתברר לי, בין השאר, שאינני מכיר את ילדי כמו שחשבתי שאני מכיר אותם. מה מעכיר את רוחם? מה מרומם אותה? הקשיים שלהן ושלו מאיפה הן נובעים? על מה הן מדברות כשהן מדברות על פרסי ג'קסון?

המעבר לאוסטרליה ניכר בראש ובראשונה על נטע, ששאל שוב ושוב מתי חוזרים למפתן המוכר והחם, מן השמש אשר שוקעת? השמש במזרח אוסטרליה זורחת בים. עובדה שכנראה לא מבלבלת את נטע, שחושב שהמרחק אל הבית נמצא במרחק נסיעה קצרה. 

השבוע נסענו לחוף ים אשר נקרא inskip point.  אזור שנמצא בקצה קצהו של חצי אי.(איכשהו אנחנו תמיד נמצאים בחצי אי עד עכשיו) דרומית לאי פרייז'ר, אי החולות. באינסקיפ יש רצועת ים יפייפיה שמשכיחה מכמה מאיתנו את העובדה שאין חשמל זורם ומים טריים. מה שאומר גם שאין מקלחות, אין מכונת כביסה, אין מצלייה, ואין מקלחות, אבא! למה אין מקלחות! החול לרגלינו ידע ימים יפים יותר, כי כנראה שדורות של מחנאים התקינו מדורות והחול ברגליים מלוכלך ומלכלך. החושך בלילה הוא חושך של יער גשם בלילה. אין כוכבים ואין תאורת רחוב. בזמננו קראנו לזה: "לילה במטע עצי הצפצפות של קיבוץ גונן". שכחתי לציין שתמר הגיעה חולה אל אינסקיפ מה שדרש ממני להיות נוכח בכל מה שקשור לתחזוקת הקראוון, הבישול ושמירה על הבנות. ובכל זאת הפוסט מוקדש לילדים ואמרתי מעט מאוד עליהם עד עכשיו.

בלילה הראשון הבנות נרדמו כשירד החושך, כלומר בסביבות שש בערב, והתעוררו ב – 2 לפנות בוקר. בשעה הזאת עדיין היתה סוללה בטאבלט ובקורא הספרים האלקטרוני. החגיגה האמתית התחילה בזריחה כשהתחילו ציוצי הציפורים מה שנתן לכל ילדי המחנה לצאת מהאוהלים והקראוונים ולהתרוצץ בשטח הפתוח. 
העובדה שהבנות לא דוברות אנגלית עדיין לא הפריעה להן ליצור קשרים חברתיים עם ילדי המקומיים. כמה עצים לטפס, כמה תופשות לתפש וכבר טליה הפכה להיות הילדה הפופולרית בחוף שכולן מכירות והיא לא זוכרת אף אחת בשם אבל הן חברות מאוד טובות לדבריה. 
הביקור בים גם שהוא מול אי, איפשר ליום לעבור מהר ולגלות שלכולן יש יכולת להעסיק את עצמן גם בלי אטרקציה ימית רצינית. קנינו בחנות יד שנייה גלשן בוגי קטן שהצליח להעסיק את הבנות יום שלם. ניצן ורותם פשוט בילו את כל היום הראשון במים או על החוף לעומת טליה שהתרוצצה עם חברות בכל השטח. 

בצהריים נסענו לנקודת היישוב הקרובה, לארוחת דגים וצ'יפס ושכירת סאפ שהוא גלשן ארוך ורחב אשר חותרים בו בעזרת משוט. את אחה"צ העברנו בניסיונות גלישה ראשונים עליו.

הריחוק מהחשמל והבישול בתנאי שטח הופך כל חוויה להרפתקה וכל נקניקיה למעדן. לכן חשוב גם לדעת להתקין מדורה, כל ארבעת הילדות לקחו חלק בחוויה המופלאה של הדלקת אש בלי חומר בעירה או עזרה של מבוגר. החומר הדליק הזמין ביותר היה נייר אף משומש מתמר המקוררת. איסוף הזרדים והשבבים הפכה למשימה בעלת אופי מדויק ומורכב של מדעניות אשר יודעות בוודאות מה יעזור לאש ומה יכבה אותה. מה חונק ומה סתם עושה אש לשנייה וישר נכבה. בלילה השני שוב הבנות נרדמו מוקדם, הפעם כנראה מפעילות ועייפות משעות רבות בשמש. כשאין חשמל, סרטים ואורות  הילדות נרדמו, תמר עדיין היתה חולה ואני נשארתי לבד במדורה.

 את בוקר היום שלמחרת הקדשנו לגלישה על הסאפ. לא הייתה רוח ולא היה סחף והים היה שקט ורגוע. בשלב מסוים נטע הצטרף אליי לגלישה כשהוא שוכב על הבטן על הגלשן מקדימה. לקראת סוף הטיול שלנו כשהתקרבנו ממש לחוף נטע ירד מהגלשן לצד אחד ואני ירדתי לצד השני, עף הגלשן ופגע בעינו של נטע. לאחר בכי קצר הזמנתי את נטע לעלות איתי שוב ולחזור על החוויה. כי כידוע צריך לתקן טראומות בשחזורן המידי. (ככה הטייסים מספרים) 

לפני...

אחרי..

לפני שהחזרנו את הגלשן, ניצן עלתה עליו בפעם האחרונה, פתאום התחילה רוח חזקה שהרחיקה אותה מן החוף שלנו לעבר האי פריז'ר. ניצן המשיכה לחתור אבל לא הצליחה לחזור את החוף, מי שהכי נלחץ מהסיטואציה הייתי כנראה אני שצעקתי לה שתשכב על הגלשן מתוך מחשבה להפחית את משיכת הרוח בניצן. מזמן לא נלחצתי ככה. תהיתי מי מהיר יותר הסחף של ניצן והגלשן או שלי? ניצן אגב שמרה על קור רוח מרשים ביותר, ואחרי שנשכבה על הגלשן חתרה בידיה ביתר קלות אליי.

הילדות מסתבר, פחות חסרות אונים ממה שאנחנו חושבים שהן. יוצרות קשרים חברתיים למרות פערי שפה. לומדות זרמים ורוחות, כיוונים ואיפה להיות ואיך לעמוד ומתי לקפוץ ומתי לצלול. מכות ופציעות לא עוצרות אותן מיד, גם לא נפילה או כישלון. היכולת להן לקום ולהמשיך, בלי לפחד לא אבדה להן. המילים הללו מתארות את החוויה האישית שלי אבל אני חושב שגם שאר הילדים שראיתי בחוף ובמקומות אחרים הם כאלה. זה נכון שהים מסוכן וצריך מציל, או דמות מבוגר אחראי בכל מקום, אבל, וזה אבל עם הסתייגות, בכל מקום שנתקלתי בחברת ילדים, חבורת ילדים, שצריכה להתמודד עם מה שהטבע מזמן, הם לא ישר רצים וטובעים ושורפים את עצמם ומקבלים כוויות או סתם נכנסים להלם שטח, לא, הם מתפקדים ואפילו באחריות ובקור רוח.

את המשך היום בילינו בדיונה חולות צבעוניים ובמציאת מקלחות. בדרך למקלחות ראינו זוג טיילים שמקשיבים לשפה בה אנו מדברים, רק מהחיוך על פניהם הבנתי שהם דוברי שפת הקודש וממש כמונו גם הם הגיעו לאוסטרליה. השמחה וההתרגשות היתה הדדית גם עבורנו והם שמחו לשמוע שאנחנו הולכים להתרחץ במקלחות של חוף הרחצה המוכרז ולא מסתובבים מטונפים אחרי שלושה ימים בלי מקלחת ועם עור שחור ומטונף.

זהו להפעם.

(לא שכל הילדות היו מוכנות להתקלח במים קרים, אבל זה לפוסט אחר)